אתחיל בכך.. כשהייתי ילדה קטנה סביב גיל חמש, גיליתי את היכולת
לתקשר עם אנרגיה אשר לא היתה בגוף מוגדר.. לא כזאת שרואים
ואפשר לתפוס באמצעות חמשת חושינו.
עבורי הנוכחות שלה היתה קיימת אך בחרתי ש
לא לספר עליה לאף אחד.
כשאני מנסה לחשוב על זה היום, נראה לי 
שהסיבה היתה שלא שמעתי
מאחרים לא מההורים, אחים או חברים 
שלי על חוויה דומה שכזאת.

אותה אנרגיה ליוותה אותי כמעט עד לגיל ההתבגרות. לא פחדתי ממנה להיפך, למדתי ממנה הרבה מאוד על ניהול משא ומתן ועל כך שהדברים לא מובנים מאליהם.. על בחירות, על פחדים חרדות ועל כעס.
כשהתבגרתי נחלשה התקשורת..
עם השנים למדתי רבות על גוף נפש ורוח ומשהו מבפנים ביקש שוב לצאת.
הקריאה החזקה ביותר היתה עם מותו של אבי היקר. הבעיה היא שאת הדלת למקום זה נעלתי ואת המפתח זרקתי ..

הבנתי שאני צריכה עזרה כדי למצוא את המפתח וכך עשיתי.. השתתפתי בקורסי תקשור בסדנאות. 
אלו היו ימים שהרגישו כמו חופש, חופש להיות מי שאני, חופש ממה שבחוץ .. חופש מרעש חיצוני והפיכתו לשקט עמוק ומבורך. היה שם חיבור לעצמי ברמות שמזמן לא חוויתי וכמובן חיבור להדרכה שלי, שהיתה גם קודם אבל לא בצורה כל כך זמינה וברורה. 

היתה שם היזכרות עמוקה אמיתית ופשוטה ליכולת שקיימת בתוכי, היזכרות בפשטות של אותה יכולת והפיכתה לזמינה ושימושית לחיי היומיום שלי ולחיי המקצועיים.. 
כיום יש בידי את המפתח. ובחדר בו נעלתי אותו נדלק האור.

כהרגלי מידי פעם שואלת את עצמי את השאלה "האם אני מאושרת ממה שאני עושה"?
"האם אני בנתיב המקצועי הנכון"? כששאלתי את עצמי שאלה זו עלו בי כמה מחשבות.
האם אני אוהבת לחבוש את שני הכובעים 
האם אני מטפלת גוף?
האם אני יועצת/מדריכה/מאמנת בעזרת טארוט ותיקשור?
האם אני זאת , או האם אני זאת ?

באותה תקופה חילקתי את זמני בין טיפולי גוף (רפלקסולוגיה) ליעוץ הדרכה וליווי אישי (טארוט, תקשור, אימון)..
שלחתי את שאלתי ליקום וכמו תמיד התשובה הגיע דרך הגוף (מטפלת גוף מבינה הכי טוב דברים דרך הגוף) דלקת וכאב בכף היד אשר אינה מאפשרת לי לטפל לחלוטין ..
מצב זה עד כמה שלא נעים הסתיר בתוכו מתנה עבורי, דחיפה ללכת אחרי ליבי להתמודד עם חששות עם מה יגידו.. ממטפלת גוף ארצית ומקורקעת מאוד הפכתי ליועצת מאמנת ומדריכה אשר הכלי הראשי שלה הוא טארוט ותקשור. (כמו שאומרים לי בהומור מכשפה עם רשיון טיסה על מטאטא טורבו) גם בעודי עוסקת בכלי שלכאורה שייך לעולם המיסטי והנסתר אני מביאה לידי ביטוי כלי זה בצורה מאוד מקצועית מתוך מיקוד וכוונה כך שהיעוץ יהיה לטובתו העליונה של אותו אדם.
 
ללא אותה שאלה וללא אותו כאב (השיעור) ככל הנראה לא היה לי האומץ להודות שמה שהופך אותי להכי מאושרת (המתנה) זה לעזור להאיר את הדרך כדי שנוכל לבחור את הנתיב הממקד אותנו להשיג את העתיד אותו אנו רוצים לעצמנו.

הבנתי שאני יכולה לבחור לחבוש את שני הכובעים ,אך בוחרת להתמקד באחד מהם בזה שעושה אותי הכי שמחה הכי ממומשת והכי בנתיב שלי.
לכן שמה לתקופת מה את טיפולי הגוף בצד, כדי להבין בצורה מדוייקת יותר את המינון הנכון ואיך לתת אותו לעולם בצורה שמשקפת את דרכי המיוחדת.

זכרו שיעורים הם תמיד לטובתנו העליונה ומדרבנים אותנו לדייק את עצמנו.

שרון 
בתוך כל שיעור מסתתרת מתנה